מטבעות לפדיון הבן כסף טהור

 מצוות פדיון בכור מופיעה בתורה בכמה מקומות.

הפעם הראשונה היא בספר שמות פרק יג, יג: "וכל בכור אדם בבניך תפדה".

המצווה מופיעה במפורש שוב בספר במדבר

פרק יח, טו: "אך פדה תפדה את בכור האדם"

הציווי למצווה ניתן למשה בשעה שיצאו בני ישראל ממצרים. בעקבות מכת הבכורות, שפגעה רק בבכורי המצרים, נצטווה משה לקדש את בכורות בני ישראל, על מנת שיעבדו בבית המקדש. לאחר שחטאו ישראל בחטא העגל, ניטלה זכות העבודה במשכן מהבכורות וניתנה ללוויים. העברת הבכורות מרשות ה"הקדש" הצריכה אפוא פדיון מיוחד, באמצעות חמישה שקלי כסף, שניתנו לכהנים. הפדיון חייב להיעשות ע"י מטבעות או חפצים בערך של חמישה שקלי כסף, סה"כ כ-96 גרם כסף טהור.

החיוב מוטל על אבי הילד לאחר שמלאו לתינוק שלושים יום.